בג"ץ דחה בקשה ליתן סעד של פסילת גט והסכם גירושין

השופט א' רובינשטיין:

א.        העותר והמשיבה 4 (להלן המשיבה) נישאו בשנת 1986. בשנת 2000 גבה טורא בין הצדדים, והמשיבה ביקשה להתגרש. בין הצדדים התנהלו הליכים בבית הדין הרבני בירושלים, ובמקביל בבית המשפט לענייני משפחה. ביום י"א אדר תשס"ד (4.3.04) החליט בית הדין הרבני לחייב את העותר לתת גט למשיבה. ביום י"ב סיון תשס"ד (1.6.04) חזר בית הדין על החלטתו, וקבע כי אם לא יינתן גט יוטלו על העותר הסנקציות הקבועות בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה - 1995. ערעור שהגיש הבעל לבית הדין הרבני הגדול נדחה ביום 25.1.06 (פסק הדין לא צורף לעתירה). ביום ח' באדר תשס"ו (8.3.06) נערך דיון בבית הדין האזורי, שבמסגרתו חתמו הצדדים בסיוע בית הדין על הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין, והעותר נתן גט למשיבה.

ב.        בטרם הדיון, במהלך פברואר 2006, מסר העותר הודעה, לפיה הגט שהוא עתיד לתת הוא "גט מעושה" - קרי, גט שניתן בכפייה, ולפיכך אין לו תוקף. הודעה זו הועברה לבית הדין הרבני הגדול ולהנהלת בתי הדין. בהודעתו טען העותר כי הגט ניתן "תחת איומים", שכן המשיבה מנהלת נגדו הליכים שונים, בבתי המשפט ובהוצאה לפועל. ההודעה נדחתה על-ידי בית הדין האזורי ביום 26.2.06. ביום 8.3.06, כאמור הושג ההסכם וניתן הגט. ביום ט' באדר התשס"ו (9.3.06) דחה בית הדין האזורי את תביעת העותר לביטול הגט. נקבע כי להודעתו האמורה של העותר אין תוקף מטעמים הלכתיים שונים, בכללם העובדה שבתי הדין (בשתי ערכאות) חייבו את העותר לתת גט, שנערך הסכם בו קיבל העותר "תנאים מפליגים", ושההודעות בוטלו בפני בית הדין. ערעור שהגיש העותר לבית הדין הרבני הגדול נדחה ביום ז' באב תשס"ו (1.8.06).      בין השאר אמר בית הדין הגדול, כי "טענותיו של המערער אינן ביחס לכשרות הגט ... הן לכל היותר בעניין  הסכם הממון ... אנו תמהים מאוד על דבריו של המערער, שמוציא לעז על גט ...".

ג.        כלפי האמור הוגשה העתירה שבפנינו, שהסעד המרכזי המבוקש בה הוא "להורות למשיבים 1-2 להורות מיד על פסילת הגט וההסכם" (ההדגשה הוספה). בעתירה נטען כי הדיינים נטו לטובת המשיבה, כיון שחזרה בתשובה וביקשה לנהל אורח חיים דתי. עוד נטען כי בית הדין האזורי ישב בחלק מההליך, ובכלל זאת בסידור הגט, בהרכב חסר (שני דיינים), וכי לא ניתנה לעותר הזדמנות ראויה לטעון. לגופו של עניין נטען כי העותר פעל תחת איום מפני תביעת "נזקי גט". ביום 30.10.06 התבקשה תגובת המשיבים. ביום 16.11.06 הודיעה באת כוח המשיב 3 כי לא היתה עילה לצירופו לעתירה; דבר זה מקובל עלינו, ואנו מורים על מחיקתו. ביום 14.12.06 הוגשה תגובת המשיבה, לפיה נערך המשא ומתן ביום 8.3.06 באורח חופשי ומרבית דרישות העותר נתקבלו, תוך ויתור גדול מצד המשיבה.

ד.        אין מקום להיעתר לעתירה. "בית משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני, לא כל שכן באלה העוסקות בלב ליבה של סמכות בית הדין" (בג"צ 1521/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם) - ההדגשה הוספה; בג"צ 11815/05 שלמה נ' שלמה (טרם פורסם); בג"צ 5747/03 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(5) 776). העתירה מיוסדת על דרישת העותר לתת תוקף הלכתי להודעה שמסר, ובשאלה הלכתית זו בוודאי שלא יתערב בית משפט זה. במקום אחר ציינתי:

"ההלכה, ככל שיטה משפטית, היא מערכת מורכבת הכוללת איזונים וחילוקים דקים, עד שהמשנה, חיבור יסוד הלכתי, אומרת על חלק מתחומי ההלכה כי "הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (משנה, חגיגה, א' ח'), ואלה מסורים לחכמי ההלכה ולא לחכמי המשפט (ראו דברי Chief Justice Burger בפסק הדין האמריקני United States v. Lee 455 U.S. 252 (1982), בעניין פירוש כתבי קודש...). הדעת נותנת, כי ככלל יימנע בית המשפט מהתערבות במערכת עדינה זו, שאינה בתחום מומחיותו" (בג"צ 2957/06 חסן נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם)).

אכן, ענייני גיטין וכשרותם הם יסוד מרכזי בסמכויות בית הדין הדן על-פי דין תורה, ובית משפט זה לא ישים עצמו פוסק בענייני הלכה. הדברים יפים בקל וחומר במקרה זה, ממנו נודף - בין היתר - ריח של חוסר תום לב: זאת הן בעצם מסירת ההודעה לפני חתימת ההסכם, והן בסעד המבוקש, שלאו מילתא זוטרתא הוא; והרי העותר עצמו ציין בדיון בבית הדין האזורי ביום 8.3.06 כי "אם האשה תחתום כאן על אי הגשת תביעה ממילא אני מעולם לא סירבתי לגט. אני רק מבקש שבית הדין יאשר את ההסכם" (שורות 30-29 לפרוטוקול הדיון). פסילה רטרואקטיבית של גט נתפסת בהלכה כאקט חמור ביותר, שהוטלו בגינו סנקציות נדירות:

"כך החרים רבנו תם (רבי יעקב בן מאיר תם (מגדולי בעלי התוספות, נכדו של רש"י), צרפת המאה הי"ב)... וכל הגדולים... באלה חמורה, ובגזרה חמורה שלא יקרא שום בר ישראל ערעור על שום גט אחר נתינתו. ואם לא ינתן בפניו אל יאמר אילו היה ניתן בפני כך הייתי מערער על העדים או על הגט או על כל שאר דברים. על כל אלה גזרנו והחרמנו באלה ובנידוי ובשמתא, בשם מיתה ובשממה... ולא יהיה אדם רשאי להתירו עד עמוד הכהן לאורים ותומים" (הדגשה הוספה; מרדכי (רבי מרדכי בן הלל, גרמניה, המאה הי"ג), מסכת גיטין, אות תנ"ה).

יצוין, כי כך סבר בית הדין הרבני הגדול בסעיף ד' להחלטתו מיום 1.8.06. ברי כי התנהגות השוללת גט שניתן נתפסת בנסיבות כגון ענייננו כחוסר תום לב, שקשה לראות פורום שיפוטי הנותן לו יד.

ה.        טענות העותר לגבי היחס אליו מצד בתי הדין והגבלת אפשרותו לטעון, נטענו אגב אורחא וללא כל תשתית, ואינן עולות בקנה אחד עם הפרוטוקולים וההחלטות (ראו הן פרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מ-8.3.06 והן החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 1.8.06). בכל מקרה, גם אילו היה מקום לטענות אלה, אין להן דבר עם הסעד החריג המבוקש בעתירה. לגבי טענת העותר כי חלק מהדיונים נערכו בהרכב חסר, אציין כי בתגובת המשיבה לעתירה נטען שהעותר הסכים לקיים את הדיון בפני ההרכב (והסכמה כאמור משתמעת אף מפרוטוקול הדיון). ברם, אוסיף כי לא מכבר עמד בית משפט זה על הבעייתיות שבדיון בהרכב של שני דיינים - ולוא גם בהסכמה - ואף צוין כי מדובר במצב "בלתי נסבל" (בע"מ 7593/06 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם)). הסוגיה אינה מתעוררת במקרה שלפנינו (בין היתר מאותם טעמים שבהחלטה הנזכרת, שעיקרם השתק ותום לב), אך על בתי הדין הרבניים ליתן דעתם לכגון דא, ויפה שעה אחת קודם.

ו.        לא נוכל להיעתר לעתירה.

          ניתן היום, כ"ט בכסלו תשס"ז (20.12.06).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    מפ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il